האמת והמציאות העסיקו אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. נדמה לי שכבר מילדות הבנתי שהאמת אינה מוחלטת, והמציאות היא בעיניי המסתכל. כילדה, נהגתי להקשיב לשיחות של המבוגרים, שמתי לב איך כל אחד מהם מתאר באופן שונה, אירוע שבו השתתפו כולם. כל אחד סיפר את הסיפור כאילו שהוא היה הגיבור, וכל השאר ברקע, משחקים תפקיד משני. כל אחד סיפר את הסיפור דרך זוית הראייה שלו, התייחס רק לדברים שעניינו אותו.
הבנתי שהמציאות היא המצאה והאמת אינה קבועה, כמו רסיסי צבע, היוצרים בכל רגע תמונה אחרת, עבור כל מי שמחזיק בקלאודוסקופ.
ובכל זאת, או אולי בגלל זה, הגדרתי לעצמי לא פעם מציאות שבה רציתי להחזיק לנצח, ועל אף מאמציי להחזיק בה, היא הלכה והשתנתה, מנפצת אותי לרסיסים. ולמרות שכמתבוננת ידעתי ש "האמת לא מוחלטת", קיוויתי שאולי בכל זא אמצא, קיוויתי שאולי היא בכל זאת קיימת, אותה אמת מוצקה ואיתנה, ששום דבר לא יוכל לה.
זה היה הרעיון שניסיתי להעביר דרך הסיפור של זהבה ב"אהבה בשחור-לבן".
אהבה בשחור- לבן לרכישה באתר "עברית"
בהתכתבות של זהבה עם המציאות שהיא מכירה מהבית, מול המציאות שהיא רואה בטלוויזיה, היא מאמצת מציאות פנטסטית, שבה היא ממשיכה לקיים אהבת נעורים חולפת.
הספר יצא לאור ואני עדיין לא יודעת אם הצלחתי לגעת, אם הספר נקרא...
מלבד תגובות על כך שהרעיון מעניין, אני עדיין לא יודעת מי קרא את הספר, עדיין אין לי תגובות.
המציאות שלי היא רסיסים של צבע - עדיין לא שחור-לבן.
לרכישה באתר "עברית"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה