ביום חמישי האחרון עלה הספר שלי "אהבה בשחור לבן" לאור בפורמט אלקטרוני.
לקח לי שנים להחליט שאני מוכנה להוציא אותו כמו שהוא, מבלי לקבל "חותמת כשרות" ממוסדת.
בתקופה שכתבתי את הספר, הוא הפך להיות עבורי "אבן הבוחן" המגדירה אותי. היו ימים שכתבתי בהתלהבות, דיאלוגים עלו מאליהם במחשבתי, ורעיונות הציפו את דמיוני. לפעמים נתקעתי חודשים, הרבה פעמים מחקתי וכתבתי מחדש... תהליך טבעי שמכיר כל יוצר.
גם הביטחון העצמי ביכולת שלי עלה וירד והתאים עצמו לקצב הכתיבה ולהתקדמות של הספר.
השאלה אם אני כותבת מוכשרת, היודעת לספר סיפור, נעשתה חיונית, הרבה מעבר למשקל האמיתי שלה בחיים.
הספר הפך אני, אני הייתי הספר.
כאשר סיימתי לכתוב, לפני כ-5 שנים, שלחתי לבתי ההוצאה הגדולים ומכתבי הדחייה לא בוששו מלהגיע )-:
בתי הוצאה שהסכימו להוציא במימון חלקי או מלא של המחבר, דהיינו שלי, לא העניקו לי מבחינתי את ההכשר שקיוויתי לו.
עברו מאז חמש שנים שבמהלכן, על אף השינויים שערכתי בספר, חשבתי שאני מוותרת עליו, שאם לא אהבו את הספר מספיק כדי להוציא אותו לאור, כנראה שהוא לא טוב מספיק.
ובכל פעם שאמרו לי: "זה לא אומר שום דבר, את יודעת שהרבה ספרים נדחו ובסופו של דבר נעשו רבי מכר", זה כיווץ אותי עוד יותר, כי הפחד להתאכזב ולאכזב גבר.
הפוסט הזה מתארך..., והמבקרת הנוקשה שלי (אני, כמובן שאני) חוששת שאני מאריכה מדי, אטית מדי וכל מיני "מדיים" אחרים...
אני רוצה להגיע לעצם העניין...
החלטתי לשחרר את הספר החוצה בהחלטה של רגע, ומאותו רגע קצב הדברים היה מהיר ופתאום התנתק לי אותו "איום" לא מוגדר הכרוך בחשיפה. פתאום זה נעשה בסדר, הספר בחוץ ואני משתוקקת שיקראו אותו, שיגיבו אליו, שיאהבו, שישנאו, שיתווכחו, שהוא יהיה. הספר הוא כבר לא אני, הוא כבר לא תחת חסותי, אני כבר לא משמשת לו פה, ומה שצריך לקרות, כבר יקרה.
עכשיו אני סקרנית, מעודדת, מקווה, אבל זה כבר לא מהמקום של ה"פחד".
היום אני מבינה שזכותו של הספר להתקיים, ולו רק כנקודה קטנטנה במרחבי האינטרנט, בין מליארדי נקודות קטנטנות אחרות אחרות כמותו, אהוב יותר או פחות, בודד או מבוקר. בדיוק כמוני.
הספר שלי
לקח לי שנים להחליט שאני מוכנה להוציא אותו כמו שהוא, מבלי לקבל "חותמת כשרות" ממוסדת.
בתקופה שכתבתי את הספר, הוא הפך להיות עבורי "אבן הבוחן" המגדירה אותי. היו ימים שכתבתי בהתלהבות, דיאלוגים עלו מאליהם במחשבתי, ורעיונות הציפו את דמיוני. לפעמים נתקעתי חודשים, הרבה פעמים מחקתי וכתבתי מחדש... תהליך טבעי שמכיר כל יוצר.
גם הביטחון העצמי ביכולת שלי עלה וירד והתאים עצמו לקצב הכתיבה ולהתקדמות של הספר.
השאלה אם אני כותבת מוכשרת, היודעת לספר סיפור, נעשתה חיונית, הרבה מעבר למשקל האמיתי שלה בחיים.
הספר הפך אני, אני הייתי הספר.
כאשר סיימתי לכתוב, לפני כ-5 שנים, שלחתי לבתי ההוצאה הגדולים ומכתבי הדחייה לא בוששו מלהגיע )-:
בתי הוצאה שהסכימו להוציא במימון חלקי או מלא של המחבר, דהיינו שלי, לא העניקו לי מבחינתי את ההכשר שקיוויתי לו.
עברו מאז חמש שנים שבמהלכן, על אף השינויים שערכתי בספר, חשבתי שאני מוותרת עליו, שאם לא אהבו את הספר מספיק כדי להוציא אותו לאור, כנראה שהוא לא טוב מספיק.
ובכל פעם שאמרו לי: "זה לא אומר שום דבר, את יודעת שהרבה ספרים נדחו ובסופו של דבר נעשו רבי מכר", זה כיווץ אותי עוד יותר, כי הפחד להתאכזב ולאכזב גבר.
הפוסט הזה מתארך..., והמבקרת הנוקשה שלי (אני, כמובן שאני) חוששת שאני מאריכה מדי, אטית מדי וכל מיני "מדיים" אחרים...
אני רוצה להגיע לעצם העניין...
החלטתי לשחרר את הספר החוצה בהחלטה של רגע, ומאותו רגע קצב הדברים היה מהיר ופתאום התנתק לי אותו "איום" לא מוגדר הכרוך בחשיפה. פתאום זה נעשה בסדר, הספר בחוץ ואני משתוקקת שיקראו אותו, שיגיבו אליו, שיאהבו, שישנאו, שיתווכחו, שהוא יהיה. הספר הוא כבר לא אני, הוא כבר לא תחת חסותי, אני כבר לא משמשת לו פה, ומה שצריך לקרות, כבר יקרה.
עכשיו אני סקרנית, מעודדת, מקווה, אבל זה כבר לא מהמקום של ה"פחד".
היום אני מבינה שזכותו של הספר להתקיים, ולו רק כנקודה קטנטנה במרחבי האינטרנט, בין מליארדי נקודות קטנטנות אחרות אחרות כמותו, אהוב יותר או פחות, בודד או מבוקר. בדיוק כמוני.
הספר שלי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה