איך אומרים את זה ?

לפני יומיים העליתי בפוסט קטע מהספר: מייל שדוביק (האהוב הלא נשכח של זהבה) שולח אליה.
התלבטתי אם נכון להעלות את המכתב כמו שהוא, הציקה לי השורה "תקראי עכשיו את השורה השלישית שוב!" 
כשנכון היה לומר: "קראי עכשיו..."
ההתלבטות בנוגע לבחירת סגנון ומשלב השפה אתגרה אותי לכל אורך הכתיבה, כשמצד אחד הרצון לכתוב עברית תקנית, ומצד אחר, הצורך לשקף דרך השפה את המציאות, את הדמויות, את הדרך שבה הם מדברים.

השפה היא הכלי המבטא יותר מכל את הדמויות, הנסיבות והסיפור: בבית של זהבה מדברים רומנית, עם אחרים עברית, שהולכת ומשתפרת בפיהם במרוצת השנים... סבא של זהבה מדבר יידיש, אחרים מדברים בעגות שונות...
מתי אני מביאה את השפה כלשונה ומתי אני מספרת את הסיפור בלשוני?

עד לרגע הוצאתו היה הספר יצירה בלעדית שלי, אני הייתי הכותבת, העורכת הלשונית, העורכת...
תוך כדי כתיבה היו מי שקראו, הביעו דיעה, ייעצו. עם סיום הכתיבה, חילקתי את הספר לכמה קוראים שנתנו לי משוב. אחרון המבקרים היה הסופר בוריס זיידמן, שקרא את הספר המוגמר והאיר את עיניי לשיפורים נוספים.

אספתי את כל העצות, יצאתי ללמוד עריכה לשונית באוניברסיטת חיפה וחזרתי לעבוד עליו שוב בעצמי, לבדי, עם כל ההתלבטויות וההחלטות שהתנקזו למוצר המוגמר. מכיוון שכך, גם כל השגיאות הן שלי (-:
  לרכישה באתר "עברית"

המציאות: רסיסים של צבע

האמת והמציאות העסיקו אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. נדמה לי שכבר מילדות הבנתי שהאמת אינה מוחלטת, והמציאות היא בעיניי המסתכל. כילדה, נהגתי להקשיב לשיחות של המבוגרים, שמתי לב איך כל אחד מהם מתאר באופן שונה, אירוע שבו השתתפו כולם. כל אחד סיפר את הסיפור כאילו שהוא היה הגיבור, וכל השאר ברקע, משחקים תפקיד משני. כל אחד סיפר את הסיפור דרך זוית הראייה שלו, התייחס רק לדברים שעניינו אותו. 
הבנתי שהמציאות היא המצאה והאמת אינה קבועה, כמו רסיסי צבע, היוצרים בכל רגע תמונה אחרת, עבור כל מי שמחזיק בקלאודוסקופ.   
ובכל זאת, או אולי בגלל זה, הגדרתי לעצמי לא פעם מציאות שבה רציתי להחזיק לנצח, ועל אף מאמציי להחזיק בה, היא הלכה והשתנתה, מנפצת אותי לרסיסים. ולמרות שכמתבוננת ידעתי ש "האמת לא מוחלטת", קיוויתי שאולי בכל זא אמצא, קיוויתי שאולי היא בכל זאת קיימת, אותה אמת מוצקה ואיתנה, ששום דבר לא יוכל לה.
זה היה הרעיון שניסיתי להעביר דרך הסיפור של זהבה ב"אהבה בשחור-לבן".

אהבה בשחור- לבן לרכישה באתר "עברית"

בהתכתבות של זהבה עם המציאות שהיא מכירה מהבית, מול המציאות שהיא רואה בטלוויזיה, היא מאמצת מציאות פנטסטית, שבה היא ממשיכה לקיים אהבת נעורים חולפת. 

הספר יצא לאור ואני עדיין לא יודעת אם הצלחתי לגעת, אם הספר נקרא...
מלבד תגובות על כך שהרעיון מעניין, אני עדיין לא יודעת מי קרא את הספר, עדיין אין לי תגובות.
המציאות שלי היא רסיסים של צבע - עדיין לא שחור-לבן. 

 

לרכישה באתר "עברית"

פחות שעות במשרד = פחות נגישות למייל = פחות זהבה ):

אל:  zehava@Atidim.Exp.co.il                                          נשלח: 11.10.2000     16:00                             

מאת: Dov Arnon
נושא:____________________________________________________

שטפתי ידיים בסבון לפני כמה ימים והיה לו ריח שהזכיר לי אותך...
באיזה סבון את משתמשת אגב?  

 
אני אוהב אותך!

הבוס שלי הבחין שאני שונה בימים האחרונים. הוא קרא לי לשיחה, חשב שאני מתכנן לעזוב.
הרגעתי אותו שאני לגמרי בסדר, שאני מוכן לקחת על עצמי משימות מאתגרות יותר. הוא הרחיב לי את הרדיוס. זה קידום משמעותי, אבל יהיו נסיעות רבות יותר = פחות שעות במשרד = פחות נגישות למייל = פחות זהבה ):

תקראי עכשיו את השורה השלישית שוב!  

בימים האחרונים אני מתנהג אל ליז בחוסר סבלנות. גם היא שואלת אותי מה קורה אתי. היא אומרת שאני מוזר. אני באמת מרגיש קצת מרוחק...
הריח שלך זהבה... אני מתגעגע אליו, אלייך, לגוף שלך, לנשימות שלך בתוך האוזן שלי. נראה לי שאני מאבד את הראש...

XXX
דוביק

הספר אהבה בשחור-לבן לרכישה באתר "מנדלי"

שום דבר אינו קבוע, מלבד ההשתוקקות למה שאינו שלך...

היא הייתה בת ארבע עשרה בערך להבין שבחיים שום דבר אינו קבוע, מלבד ההשתוקקות למה שאינו שלך...

באותם ימים השתקפו המאוויים בפרקי חיים מדודים, ארבעים וחמש דקות קצובות של אושר מתקתק, שהביאה הטלוויזיה לשיכונים בנווה צור. כל הרחוק והנכסף, דמויות בלתי מושגות שהתקיימו בתוך תיבת הקסמים, דיברו בשפה זרה, התנועעו בקלילות בין דילמות משפחתיות, אהבות נעורים ורגשות מוחצנים. דמויות שנעו בין עצב, שמחה, אהבה או כעס, בקצב מהיר, במסגרת הבטוחה של הפרק. ארבעים וחמש דקות לחלומות.

אף אחד בשכונת השיכונים לא השתייך לקבוצת בני המזל.
למעשה, לא היה דבר בנווה צור שיכול היה להתחרות או להוות תחליף למנת האושר שסיפקו החלומות. הטלוויזיה הייתה המקום הבטוח להתרגש, לחוות מרחוק מבלי להיפגע. להרגיש עצב מתוך ידיעה שכל מה שקורה במהלך הפרק יסתיים בשלום עם סיומו.
Shalhevet Zohar via ‎
הפקת והפצת ספרים אלקטרוניים May 7 at 9:13pm ·

הטלוויזיה פרצה לחיינו לפני כמה עשורים ושינתה אותם לנצח.
מה קורה כשהפנטזיה הופכת לדרך חיים?
האם הטלוויזיה "מחנכת" אותנו ובעצם משנה את תפיסת המציאות שלנו?
בנושאים אלו בדיוק עוסק הספר "אהבה בשחור לבן" מאת סלמה שרה, דרך כתיבה רגישה ומרתקת אנו חיים את חייה של זהבה, בת למשפחת עולים שהפכה את הטלוויזיה למקום מפלט בטוח ולמציאות מקבילה.
ספר נהדר. המלצת הצוות לסופשבוע!
בהנאה

 אהבה בשחור- לבן הספר

אני לא לוזרית!

הספר שלי
פתחתי את הבלוג הזה כדי לתעד את יומן המסע של הספר שלי. אולי גם שיהיה מין יומן התפתחות שלי בדרך להשתחרר מכל ההתניות, ולגלות אני חדשה.
ההתחלה הייתה ההסכמה להיחשף, להוציא את הספר ולהכריז עליו ברבים. עכשיו ישנה הציפייה והרצון שמשהו יקרה.

כשהתעוררתי הבוקר, חשבתי שבעצם אין לי על מה לכתוב כי שום דבר לא קורה ! אז מה, אני אכתוב בלוג על זה ששום דבר לא קורה? איזה "לוזרית" אני!

מאיפה זה בא? הפחד הזה להיות "לוזר", זה לא פחד מההפסד או מהכישלון עצמו, שהרי כבר נאמר שהדרך להצלחה רצופה כישלונות, ובכל מקרה אפשר להיכנס עכשיו להתפלספות נוספת כדי להגיד, שכישלון הוא רק נקודה קטנה על רצף זמן החיים ואי אפשר להעריך נקודה כלשהי על ציר הזמן השלם, מבלי לראות את כל הרצף, את ההשפעה של הכישלון קדימה או את רצף הנסיבות הכולל של קו החיים.
במילים אחרות "כישלון" במקרים מסוימים יכול להיות נקודת שיא עבור האדם, נקודת מפנה או התפתחות.

אבל כשאמרתי לעצמי "לוזרית", זה היה בעצם הפחד ממה שיחשבו עליי. שאם אכתוב בלוג שבו אלווה את מסע הספר, ולא יהיה לי על מה לכתוב, כי שום דבר לא יקרה עם הספר, זה יעיד עליי שאני "לוזרית".

חבר, שהשפיע עליי רבות בתקופה מסוימת, נהג לתייג. מאוד הערכתי את היכולת שלו לסכם מצבים במשפט, לתייג אנשים במילה. זה היה ההפך מדרכי לנתח, לתאר, להכביר מילים. 
פעם כשהזכרתי באזניו מכר משותף, הוא הפטיר "לוזר" ועבר לנושא אחר.
אני מודה שאחר כך נעשה לי חשוב שלא להיחשב בעיניו "לוזרית", ציפיתי וקיוויתי לאישור שלו. הוא הפך להיות מסמן ההצלחה או הכישלון שלי.

לא יודעת מה קורה אתו, אני מקווה בשבילו שהוא מרגיש "מנצח". עבור עצמי אני מקווה להיפטר מהצורך להיות מתויגת, כך או אחרת, אני מקווה לעשות כל דבר רק בגלל שזה מה שאני רוצה, מתוך סקרנות, מתוך קבלה של כל האפשרויות, כדי לחוות את ההתרחשות ואת השינוי בדרך. כדי להיות.   

התחלה שהיא המשך

 ביום חמישי האחרון עלה הספר שלי "אהבה בשחור לבן" לאור בפורמט אלקטרוני.
לקח לי שנים להחליט שאני מוכנה להוציא אותו כמו שהוא, מבלי לקבל "חותמת כשרות" ממוסדת.

בתקופה שכתבתי את הספר, הוא הפך להיות עבורי "אבן הבוחן" המגדירה אותי. היו ימים שכתבתי בהתלהבות, דיאלוגים  עלו מאליהם במחשבתי, ורעיונות הציפו את דמיוני. לפעמים נתקעתי חודשים, הרבה פעמים מחקתי וכתבתי מחדש... תהליך טבעי שמכיר כל יוצר.
גם הביטחון העצמי ביכולת שלי עלה וירד והתאים עצמו לקצב הכתיבה ולהתקדמות של הספר.
השאלה אם אני כותבת מוכשרת, היודעת לספר סיפור, נעשתה חיונית, הרבה מעבר למשקל האמיתי שלה בחיים. 
הספר הפך אני, אני הייתי הספר.

כאשר סיימתי לכתוב, לפני כ-5 שנים, שלחתי לבתי ההוצאה הגדולים ומכתבי הדחייה לא בוששו מלהגיע )-:
בתי הוצאה שהסכימו להוציא במימון חלקי או מלא של המחבר, דהיינו שלי, לא העניקו לי מבחינתי את ההכשר שקיוויתי לו.

עברו מאז חמש שנים שבמהלכן, על אף השינויים שערכתי בספר, חשבתי שאני מוותרת עליו, שאם לא אהבו את הספר מספיק כדי להוציא אותו לאור, כנראה שהוא לא טוב מספיק.

ובכל פעם שאמרו לי: "זה לא אומר שום דבר, את יודעת שהרבה ספרים נדחו ובסופו של דבר נעשו רבי מכר", זה כיווץ אותי עוד יותר, כי הפחד להתאכזב ולאכזב גבר. 

הפוסט הזה מתארך..., והמבקרת הנוקשה שלי (אני, כמובן שאני) חוששת שאני מאריכה מדי, אטית מדי וכל מיני "מדיים" אחרים...
אני רוצה להגיע לעצם העניין... 

החלטתי לשחרר את הספר החוצה בהחלטה של רגע, ומאותו רגע קצב הדברים היה מהיר ופתאום התנתק לי אותו "איום" לא מוגדר הכרוך בחשיפה. פתאום זה נעשה בסדר, הספר בחוץ ואני משתוקקת שיקראו אותו, שיגיבו אליו, שיאהבו, שישנאו, שיתווכחו, שהוא יהיה. הספר הוא כבר לא אני, הוא כבר לא תחת חסותי, אני כבר לא משמשת לו פה, ומה שצריך לקרות, כבר יקרה. 
עכשיו אני סקרנית, מעודדת, מקווה, אבל זה כבר לא מהמקום של ה"פחד".

היום אני מבינה שזכותו של הספר להתקיים, ולו רק כנקודה קטנטנה במרחבי האינטרנט, בין מליארדי נקודות קטנטנות אחרות אחרות כמותו, אהוב יותר או פחות, בודד או מבוקר. בדיוק כמוני. 

הספר שלי