אוהבים אותי (((:

בוריס וגשם הציפורים המתות שלו

כשפגשתי את בוריס זיידמן, הוא היה סופר מוכר, שהוציא כבר שלושה ספרים, שהראשון בהם "המינגוואי וגשם הציפורים המתות" זכה בפרס אקו"ם והיה מועמד לפרס ספיר לשנת 2008 .
כשהסכים לקרוא את טיוטת הספר שלי ולחוות דעה, ממש קיוויתי לקבל ממנו "חותמת כשרות"... 
על רקע היותנו אי פעם "עולים חדשים", דוברי שפה זרה שפגשו את העברית, התאהבו בה והתאוו לכבוש אותה ודרכה את מקומנו בחברה הישראלית, החיבור היה מידי.
כשבוריס החזיר לי את כתב היד עטור בהערות ועוד 2 עמודי פוליו עם נקודות בספר הטעונות עבודה נוספת - הרגשתי שדלת נוספת נטרקת בפניי. 
באותו הזמן לא ידעתי להעריך את המתנה שקיבלתי.
רק אחרי שסיימתי לימודי עריכה לשונית וערכתי ספר של כותב אחר, יכולתי לשלוף את ההערות שלו ולחזור לעבוד על הספר שלי. 
מכיוון שהתעקשתי לעשות את כל העבודה בעצמי, לקח לי זמן להבין ולמצוא את הדרך הנכונה, אך מאוחר יותר, תוך כדי עבודה, נתגלה לי כמה רצינית, אכפתית ואינטילגנטית הייתה ההתייחסות שלו, ועד כמה היא סייעה לי בעריכה של הספר ובהוצאתו.

בוריס המטיר עליי את "גשם הציפורים המתות" שלו וספרי רווה אור.
...        

בידיים הטובות של אורה

אורה אילן היא משוררת ישראלית, שהתגוררה תקופה מסוימת בכרמיאל. מהרגע הראשון שנפגשנו - ידענו שהקשר בינינו יתמשך מעבר לתקופה הקצרה שבה הפעילה סדנאות כתיבה בעיר. 
התחלתי לכתוב את הספר חודשים מספר אחרי שהכרנו, כשהכרזתי, להפתעתן של חברותיי לקבוצת הכתיבה, שאין לי זמן יותר לסדנאות כתיבה וסיפורים קצרים, אני מתחילה לכתוב רומן.  
אורה הצטערה. אך אהבה את הכתיבה שלי, האמינה ביכולת שלי ועודדה אותי להתמסר לכתיבת הספר. 
לא תיארתי לעצמי שהמסע יתמשך כל כך הרבה זמן...
אורה עזבה את כרמיאל לפני כמה שנים לטובת המרכז, אך הקשר לא פסק. היא הייתה בין קוראי הספר במתכונתו הראשונית.
שמחתי לפגוש אותה השבוע בבית אריאלה ולמסור לידיה הטובות את הספר המודפס.

ידיים טובות, עיניים טובות ואמון הן כל שצריך כדי לעודד את היוצר לצאת לדרך, מילים טובות מספקות לו אוויר במסע הארוך...
ואני קיבלתי ממנה הרבה (:    


לרכישה: מעכשיו גם בחנות הספרים "קפה ספר" בכרמיאל
באתר אינדיבוק  ספר בפורמט אלקטרוני
וישירות מהמחברת (ממני ) (:

איך מגלגלים את זה הלאה...?

לפני יומיים, דקות לפני שפרשתי לשינה, קיבלתי sms עם הודעה שהקפיצה את רמת האישור העצמי שלי:


"שרה זה עתה סימתי לקרוא את הספר שלך. נהניתי מכל רגע. מהשפה הסיפור הדמויות. מרתק ! שיהיה בהצלחה !!" 

אני מכירה את שולחת ההודעה שנים ארוכות, האישה מנהלת חברה ומעסיקה עשרות עובדים, אישה חכמה וכריזמטית, שאינה מבזבזת זמן על שטויות או רכילות ותובעת מעצמה ומעובדיה דיוק ודייקנות... העובדה שדווקא היא הייתה הראשונה לשבח את הספר ושהוא אכן מצא חן בעיניה מהווה מבחינתי מעין "תעודת הצטיינות".

אבל איך מגלגלים את זה הלאה? איך אני מצליחה להגיע אל כל אותם מבקרי ספרות, קוראים, אוהדים כשהיצע הספרים החדשים עצום, והוא כולל ספרים של טובי הסופרים המוכרים ?

מלבד המכירה של הספר האלקטרוני בחנויות המקוונות, כשהספר שלי נחבא בין מאות ספרים אחרים, שחלקם מקבלים חשיפה הרבה יותר גדולה, הוצאתי גם כמות מסוימת של עותקים מודפסים, שאותם אני מוכרת בעצמי...

כשהתקשרתי למפיצי ספרים התברר לי שגדול המפיצים בארץ, ליאור שרף, לא מקבל ספרים שאינם מבתי הוצאה מוכרים ומפיצים אחרים דורשים  60% מהמכירות, ובכל מקרה תשלום ראשוני, גם אם לא מוכרים.

ירדתי מזה. הספר חייב להימכר בשיווק ישיר... מה שאומר שאני עומדת לפני תהליך אטי של הבאה לתודעה והיכרות, איסוף פידבקים, פעילות גדולה יותר ברשתות חברתיות )-: וניסיון להגיע אל "מביני עניין"
בהצלחה לי !!

  

מחליף ידיים..

לפני מספר ימים קיבלתי עותקים ראשונים של הספר המודפס, ופתאום זה מוחשי יותר.
כספר אלקטרוני, אני עוד לא יודעת מה קורה אתו, רק בעוד חודשיים בערך אקבל נתונים מהחנויות המקוונות, אם וכמה מכירות היו... אבל הספר המודפס זוכה להתעניינות מידית. לא התאפקתי, צילמתי את הספר שלי מונח על תיקה של אחת מהקוראות הראשונות שקנו את הספר. מלהיב !
עכשיו אני מחכה לתגובות. אני יודעת שזה לוקח זמן... צריכים להכיר, צריכים לקרוא, לא כל אחד יאהב ולא כל אחד יגיב.  
כל מה שרציתי היה להוציא אותו, לתת לו חיים. אבל עכשיו, אחרי שעשיתי את הצעד הראשון, אני רוצה יותר: שיקנו, שיקראו, שיאהבו.
עכשיו אני מסתכלת אחורה ויכולה לראות את הקו המחבר בין הילדות שלי בשכונת העולים "צור-שלום", את תחושת הניכור וחוסר השייכות, ואת הדרך הארוכה (מדי) להעז ולהשמיע קול.
השלב הבא יהיה, מן הסתם, להאמין שיש מי שמעוניין לשמוע...